זינגר נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

1.התובע, יליד 13.8.64, נהג אוטובוס, נפגע ביום 11.3.2010 בתאונת דרכים. תביעת התובע בפני היא לפצותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו, בהתאם להוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. הנתבעת אינה חולקת על חבותה לפצות את התובע, כך שהמחלוקת בין הצדדים נוגעת אך לשאלת שיעור הפיצוי לו זכאי התובע, ועיקרה בשאלה האם לא נותרה לתובע נכות צמיתה כתוצאה מן התאונה, כפי שקבע המומחה מטעם בית המשפט, וכטענת הנתבעת; או שמא שגה המומחה ויש לקבוע כי לתובע נותרה נכות צמיתה, כטענת התובע.

האם נותרה לתובע נכות צמיתה

2.לבדיקתו של התובע מונה מומחה בתחום האורטופדיה, ד"ר יעקבי טים. בטרם אפנה לדון בחוות דעת המומחה, אבקש להסיר מעל הדרך את טענת הנתבעת כי התובע הסתיר תאונה קודמת. אמנם בתצהיר הבריאות מטעם התובע לא אוזכר דבר קיומה של תאונה קודמת, אולם בתשובות התובע לשאלון (על-פי הטענה כאשר נזכר בה), ציין כי היתה תאונה אחת בעברו, בשנת 1995 (ראו: תשובה 5 לשאלון, שצורפה לסיכומי התשובה מטעם התובע, על-פי החלטתי מיום 17.1.13). התובע חזר על כך בעדותו, תוך שהעיד כי התאונה הקודמת ארעה בשנת 1995 (עמ' 1 לפרוטוקול ש' 25-11). בקשר לתאונה הקודמת הגישה הנתבעת תעודת חדר מיון משנת 1998 (נ/1), אך לא הגישה כל תיעוד רפואי בדבר תאונה נוספת משנת 1995. בנסיבות אלה, ברי, כי לא אירעו לתובע שתי תאונות קודמות, כי אם תאונה אחת - ואף הנתבעת אינה טוענת אחרת - וככל הנראה התובע שגה באשר לשנה בה ארעה התאונה. בניגוד לטענת הנתבעת, קיומה של התאונה הקודמת כן הובאה על-ידי התובע לידיעת המומחה, כעולה מראש עמ' 3 לחוות הדעת, שם נכתב "לדבריו, היה מעורב בת"ד לפני כ-16 שנה, אך לא זכור לו כי סבל בגינה מכאבי צוואר."

3.בחוות דעתו סקר המומחה את תוצאות הבדיקות השונות שנערכו לתובע. כך, ציין, כי בדיקתCT של ע"ש צווארי, שנערכה ביום 1.4.2010, הדגימה בקע דיסק בגובה 6-7C, עם לחץ קל על השק התקאלי ובגובה 1D-7C הודגם חשד לבקע דיסק; ובדיקת מיפוי עצמות, מתאריך 9.12.2010, בה לא הודגם ממצא פתולוגי בצוואר. בבדיקה קלינית שערך המומחה לתובע מצא כי אינו סובל מהגבלה בתנועות ע"ש צווארי, וכן לא נמצאו חסרים מוטוריים או כאבים הקורנים לגפיים העליונות. המומחה חיווה דעתו כי "מנגנון התאונה שבנדון תואם לחבלה בצוואר ואף קיים דיווח אודות תלונות באזור זה בסמוך לאחר אירוע התאונה אך בהעדר הגבלה בתנועות ע"ש צווארי ובהעדר כל חוסר נוירולוגי, הנני סבור כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה בגין אירוע התאונה שבנדון." המומחה הוסיף וקבע נכויות זמניות בשיעור 100% למשך חודש מיום התאונה, ובשיעור 50% למשך חודש נוסף.

4.ב"כ התובע הפנה למומחה שאלות הבהרה ביום 16.8.11, והמומחה מסר תשובותיו להן ביום 20.8.11. בתשובה לשאלה 1, לפיה "האם נכון הוא שיש לשייך את בקעי הדיסק בע"ש צווארי לתאונה, בהיעדר ממצאים קודמים ובהתאם למנגנון התאונה", השיב המומחה, כי "לא בהכרח, בלט דיסק יכול להופיע גם ללא אירוע תאונתי ולעתים, אף אינו מלווה בכאבים. אך יובהר, כי אין לשלול כי מקור בקעי הדיסק יכול לנבוע אף מהאירוע התאונתי שבנדון." המומחה ציין כי תלונות - כפי תלונת התובע שהוצגה בשאלה 2 על שהצוואר "נתפש" לו כשהוא שרוי בישיבה ממושכתך מאחורי ההגה והראש פונה קדימה - הן ממצא סובייקטיבי. הגם שהמומחה אישר, במענה לשאלה 3, שבקע דיסק, בפרט כזה הגורם ללחץ על השק התאקלי, יכול לגרום לכאבים לסירוגין, הבהיר בתשובתו לשאלות 4 ו-5, שעניינן בהגבלת פעולתו הפיזית של התובע, נהג אוטובוס, כי "התובע אינו סובל מהגבלה בתנועות עמוד השדרה הצווארי ואף לא מצאתי כאבים הקורנים לגפיים או פגם כלשהו בקבוצת שרירים המעוצבבים ע"י השורשים הצווארים בעניינו של התובע." במענה לאפשרות שהציע ב"כ התובע במסגרת שאלה 6, כי מצבו של התובע מתאים לאחת מן ההגדרות בסעיף 35(1) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: התוספת לתקנות), בעניין "השפעה על כושר הפעולה הכללי", ציין המומחה כי "אין מקום להשתמש בסעיף 35 לתקנות המל"ל, מקום בו קיימים סעיפים ספציפיים הקובעים קריטריונים לבחינת הגבלה בתנועות ע"ש הצווארי והתובע אינו עומד בהם."

5.המומחה אף נחקר על חוות דעתו. בעדותו חזר המומחה על עמדתו, כי אינו יודע לומר האם בלטי הדיסק אצל התובע הם תוצאה של התאונה. לדבריו, ברוב המוחלט של המקרים בלט דיסק הוא תוצאה של תהליך ניווני טבעי, ואילו רק במקרים בודדים בלבד בלט דיסק הוא תוצאה של טראומה. במקרה של בלט דיסק טראומטי, בדרך כלל נגרם נזק נוירולוגי. כך, לפי עדותו, כאשר לא מוצאים ממצא נוירולוגי רוב הסיכויים שבלט הדיסק אינו טראומטי והוא נובע משינויים ניווניים טבעיים (עמ' 6 לפרוטוקול ש' 10-3). במקרה של התובע, וכפי שהעיד המומחה, כאשר בדק את התובע לא מצא הגבלה בתנועות ולא מצא חסרים נוירולוגיים. מטעם זה לא ראה לקבוע נכות צמיתה לתובע, על-פי הסעיף הספציפי הנוגע לע"ש צווארי, ולא היה כל מקום לפנות לסעיף סל, אליו יש לפנות רק כאשר הסעיף הספציפי אינו מכיל את המגבלה שנמצאה בבדיקה (עמ' 3 לפרוטוקול ש' 31 – עמ' 4 ש' 5, וכן ש' 12-10). המומחה נחקר ארוכות על סוגיית הכאב. בעדותו הבהיר המומחה, כי תחושת כאב היא סובייקטיבית ולוׂ כמומחה אין יכולת להעריך את הכאב, הגם שהוא מאמין שהתובע סובל מכאבים, בהינתן שני בקעים בע"ש צווארי (ראו: עמ' 3 לפרוטוקול ש' 22-16; עמ' 4 ש' 18-17). אלא, שלפי הסבר המומחה, כאב שיש לו השפעה על תפקוד של האדם יבוא לידי ביטוי בממצא של הגבלה בתנועות בבדיקתו הקלינית (עמ' 4 לפרוטוקול ש' 27-21; עמ' 5 לפרוטוקול ש' 4-3). הגבלה כזו לא נמצאה אצל התובע, ועל כן אין מקום לשקול לכמת את תרומת התאונה לכאבים מהם סובל התובע (עמ' 6 לפרוטוקול ש' 24-21).

6.בנסיבות אלה, וכאשר גם חקירתו של המומחה לא הביאה לכל שינוי מקביעות חוות הדעת ותשובותיו לשאלות ההבהרה, ונוכח ההלכה המושרשת לפיה לא בנקל יסטה בית המשפט מקביעותיו של המומחה הרפואי שמונה מטעמו, המתבססות על ידע ומומחיות, לא מצאתי כי קיימים בענייננו נימוקים כבדי משקל לסטות מהאמור בחוות דעת המומחה, או כי יש צורך למנות מומחה נוסף, כפי שטען התובע בסיכומיו (ראו, למשל: ע"א 4681/07 עביר נ' נאאל, פיסקה 8 (20.7.2010); ע"א 7617/07 יומה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פיסקה 5 (12.10.2008)). לפיכך, אני קובעת כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה בעקבות התאונה.

מכאן באים אנו לקבוע את שיעור הפיצוי לו זכאי התובע, בראשי הנזק שנתבעו על ידו.

הנזק

הפסד שכר לעבר

7.התובע שהה בחופשת מחלה מיום 11.3.10 ועד יום 31.3.10 (ראו: תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה, שצורפה לתצהיר התובע). המומחה אישר נכות זמנית של 100% בתקופה זו. כעולה מן הנתונים המצטברים של תלוש המשכורת לחודש דצמבר 2009, שכרו הממוצע ברוטו של התובע עמד על סך של 8,553 ש"ח, ומס ההכנסה הממוצע עמד על שיעור של 6.45%. בחודש מרץ 2010 השתכר התובע סך של 3,457 ₪ ברוטו. מכאן, שההפסד ברוטו לתובע בחודש מרץ 2010 עמד על סך של 5,096 ₪, בהשוואה לשכרו הממוצע ברוטו עובר לתאונה, וההפסד נטו הוא בסך 4,767 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.4.10.

כאן המקום להוסיף, כי טענת הנתבעת לפיה בתקופת אי הכושר שלאחר התאונה, היו אלה ימי ערב חג הפסח, בהם אין כמעט עבודה בהסעת תלמידים, ובוודאי שאין "שעות נוספות", לא הוכחה על ידה. מה גם שהתובע העיד ש"אם אין הסעות ילדים יש טיולים ויש עבודה עם צבא.. במשרד שלנו מתמלאים ימי עבודה." (ראו: עמ' 2 לפרוטוקול ש' 28-27).

8.היות שהתובע קיבל דמי פגיעה מן המוסד לביטוח לאומי בגין תקופה זו, יש לנכות מסכום הפיצוי האמור את דמי הפגיעה בסך 3,971 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 17.10.10.

גריעה מכושר השתכרות בעתיד

9.היות שכאמור לא מצאתי לסטות מקביעת המומחה לפיה לתובע לא נותרה נכות צמיתה, אין לקבל את טענת התובע כי יש לערוך חישוב על בסיס נכות בשיעור 8.5%, שהיא מחצית הנכות לפי הנכות המותאמת בין סעיף 35(1)(ב) ו-(ג) לתוספת לתקנות. כן אין בידי לקבל את טענתו החלופית המשתמעת של התובע בסיכומיו, כי בהתאם להלכה שנפסקה בע"א 634/88 עטיה נ' זגורי, פ"ד מה(1) 99 (20.11.1990), יש לפסוק פיצוי בשל אובדן כושר השתכרות, כאשר אין נכות לפי סעיף מתאים בתוספת לתקנות, אך אין לשלול הפרעה בעתיד בעבודה. כפי שפורט לעיל, המומחה מטעם בית המשפט הבהיר, כי אי קביעת נכות צמיתה על ידו לא נעשתה בשל חוסר בסעיף מתאים בתוספת לתקנות, אלא בשל כך שלא מצא כי מתקיימת בתובע הגבלה בתנועות או חסרים נוירולוגים המזכים את התובע בנכות לפי סעיף מתאים בתוספת לתקנות (עמ' 3 לפרוטוקול ש' 31 - עמ' 4 ש' 5). ההלכה שיצאה מלפני בית המשפט העליון הבהירה, כי פסיקת פיצוי לנפגע שלא נקבעה לו כל נכות רפואית הינה מהלך נדיר ביותר. המקרים הנדירים הם מקרים בהם המומחה הרפואי קובע שאין הוא יכול לקבוע את שיעור הנכות על-ידי כימותה באחוז נכות מסוים, אך הוא קובע שנותרה הגבלה שיש בה להפריע לתפקוד (ראו: ע"א 8388/99 הסנה, חברה לביטוח בע"מ נ' בן-ארי, פ"ד נו(4) 689, 710ג-711ו והאסמכתאות הנזכרות שם (4.6.2002)). במקרה שלפנינו, אמנם המומחה העיד, כי הוא מאמין שהתובע סובל כאבים כתוצאה מבלטי הדיסק, אך הדגיש, כי כאב זה לא בא לידי ביטוי במגבלה בתנועה או בחסרים נוירולוגים, דבר שלא רק שהוא מעלה ספק אם אכן בלטי הדיסק הם תוצאה של התאונה, אלא שבהעדר הגבלה בתנועות וכל חוסר נוירולוגי אין לקבוע נכות צמיתה (ראו ההפניות לפרוטוקול הדיון בסעיף 5 לעיל). מעבר לכך, התובע אף לא הביא כל ראיה אחרת המלמדת כי הוא סובל מהפרעה בתפקודו, לרבות תלושי שכר עדכניים, מהם ניתן לראות פגיעה בכושר השתכרותו. בנסיבות אלה, כאשר המומחה לא קבע כי נותרה לתובע הגבלה שיש בה כדי להפריע לתפקודו, וכאשר ספק אם בלטי הדיסק הם תוצר התאונה (ראו: עניין בן-ארי, בעמ' 711ז-712א), איני מוצאת לפסוק פיצוי בגין גריעה מכושר השתכרות לעתיד.

כאב וסבל

10.בשים לב לכאבים עליהם מתלונן התובע, ועדות המומחה כי תלונות התובע על כאבים הן סבירות והוא מאמין לו; בהינתן האפשרות כי אין לשלול כי מקור בלטי הדיסק יכול לנבוע אף מן התאונה (ראו: תשובת המומחה לשאלת ההבהרה הראשונה; וכן עדות המומחה בעמ' 6 לפרוטוקול ש' 17-1); ותוך שנתתי דעתי לנכויות הזמניות שנקבעו על-ידי המומחה ולטיפולים הפיזיותרפיים שעבר לאחר התאונה, אני מוצאת שיש מקום לפסוק פיצוי בשיעור כמעט מלא על-פי תקנה 2(ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976. לפיכך, אני פוסקת לתובע פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 17,000 ₪. הסכום נכון ליום פסק הדין ואין להוסיף לו הפרשי הצמדה וריבית.

ניכויים

11.הנתבעת טענה, כי היות שמדובר בתאונת עבודה, יש לערוך ניכוי רעיוני של סכום התגמולים אשר היה צפוי להיות משולם לתובע מן המוסד לביטוח לאומי. לשיטתה, תגמולי המוסד לביטוח לאומי, אילו היה פועל התובע לקבלם, היו עולים על היקף הנזק הנטען, ולכן דין התביעה להידחות. אין בידי לקבל טענה זו של הנתבעת. בהינתן שבהליך זה נקבע כי לא נותר לתובע נכות צמיתה, והנתבעת תומכת בקביעה זו של המומחה הרפואי, הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי התובע יהא זכאי לגמלאות מן המל"ל, לוּ יפנה. על כן, אני דוחה את טענתה כי לבצע ניכוי רעיוני.